כרטיסים לגן החיות אינם בדיוק מסוג הדברים שהיינו מצפים למצוא על שולחנו של רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. ובכל זאת, דווקא שני כרטיסים פשוטים כאלה הפכו לשיעור קטן ובלתי נשכח במעלת הצדקה.
מסופר שבכל ערב יום טוב היה רבי שלמה זלמן שולח את בני ביתו ותלמידיו בשליחויות של צדקה, עם מעטפות למשפחות נזקקות. פעם אחת נתן לנכדו מעטפה למשפחה שכבר קיבלה את המעטפה הקבועה לחג. הנכד הציץ, ומצא בפנים כרטיסי כניסה לגן החיות. כששאל, ענה לו הסבא: "משפחה זו נזקקת, ובוודאי אנשי חסד דאגו להם לבשר וליין לחג. אבל לשמח אותם בטיול עם הילדים, מן הסתם לא עלה על לב איש. ואני רוצה לזכות לשמח לב עניים בחג".
הסיפור הקטן הזה מגלה יסוד גדול: צדקה לא מתחילה בכיס, אלא בעיניים. ביכולת לראות את האדם שמולנו, להבין מה חסר לו באמת, ולשאול לא רק מה חסר בבית, אלא גם מה חסר בלב.
אשרי משכיל אל דל: לעצור ולהסתכל
על הפסוק בתהילים "אשרי משכיל אל דל" כותב האלשיך הקדוש: אשרי מי שפונה מעסקיו, ושם לבו לפקח על הדל. הנתינה אינה זריקת מטבע לקופה. היא עצירה מתוך שטף החיים, התבוננות במה שחסר לנזקק, ומחשבה איך אפשר להעמיד אותו מחדש על דרך המלך.
ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד" מפרט שלושה שורשים שחסרים למי שדל בממון: אכילה, בגד ובית. ועל כל אחד מהם צריך להשכיל ולהתבונן איך להביא אותו לידי העני, באופן שיקבל ממנו תועלת אמיתית. הדברים האלה הם אבן הפינה של פתחי לב: לא רק עזרה כספית, אלא תמיכה רגשית, ליווי מעשי והדרכה, עד שהמשפחה כולה חוזרת למסלול.
מלח ממון חסר
חז"ל אומרים "מלח ממון חסר": מה ששומר על הממון הוא דווקא מה שמחסרים ממנו לצדקה. רבי מנחם נחום מטשרנוביל כותב ב"מאור עיניים" שמי שעושה מידת הצדקה כראוי, ממונו מתקיים אצלו, ומי שמצמצם בצדקה כדי שיישאר לו, ממונו "בלתי מלח" ואינו מתקיים. ובגמרא בבבא בתרא: כל הרגיל לעשות צדקה זוכה לבנים בעלי חכמה, בעלי עושר ובעלי אגדה.
והחזקת בו: נתינה שאין לה קצבה
על הפסוק "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" שואל החיד"א: למה "והחזקת" ולא "תחזיק"? ומתרץ: כאילו כתוב "החזקת והחזקת". אם החזקת פעם אחת ושוב מטה ידו, אל תחשוב שיצאת ידי חובה. ועוד: עדיף לתת מעט מעט לאורך זמן מאשר מתנה גדולה פעם אחת, כדי שהעזרה תחזיק מעמד. זו בדיוק הסיבה שבפתחי לב מלווים משפחות לאורך חודשים, ולא רק בצ'ק חד פעמי.
השכר נמדד לפי תשומת הלב
בגמרא בסוכה: "אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה". השכר על הצדקה לא נמדד לפי הסכום, אלא לפי כמה לב ודעת נתן הנותן לטובת העני. הירושלמי מספר על אבא בר בא ששלח את בנו שמואל לחלק מעות, והבן מצא עני אוכל בשר ושותה יין. אמר לו אביו: תן לו יותר, כי תאוותו מושלת עליו. כשנותנים לב, מגלים צרכים שאיש אחר לא הבחין בהם.
שמחת החג שלמה רק כשדואגים גם למחר
על ה"דברי חיים" מצאנז מסופר שבערב סוכות, אחרי שכבר חילק סכומי עתק, לווה עוד חמישים רייניש ונתן אותם לעני שכבר קיבל את כל צרכי החג. כשנשאל למה, ענה: ימי החורף ממשמשים ובאים, והעני זקוק לעצים להסקה, לבגדים ולמגפיים. גם אם שולחנו ערוך, אין שמחת החג שלמה אצלו כל עוד הוא דואג לחורף. ודווקא בשעה מאוחרת נתתי, כדי שלא ינצל את הכסף לכיסוי חובות אלא ישמור אותו לחורף. עין טובה רואה גם את הדאגה של מחר.
שבע עשרה ברכות: הנתינה והמילה הטובה
הגמרא אומרת: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה. למה המפייס מקבל יותר? כי הכסף משביע את העני היום, ומחר הוא שוב רעב. אבל מילה טובה מחזקת את נפשו בכל עת, ומכניסה בלבו את ההבטחה שהקב"ה יחזיר את הגלגל לטובה. מי שנותן וגם מפייס זוכה לשבע עשרה ברכות, בגימטרייה "טוב". לכן הפעילות של פתחי לב עומדת על שתי רגליים: עזרה כספית ככל הנדרש, וליווי אישי עם תמיכה נפשית.
ארוחת ירק אצל העני
המדרש במשלי מספר על שלמה המלך בתקופה שירד ממלכותו וחיזר על הפתחים. עשיר אחד אירח אותו בסעודת שור, אבל כל הסעודה הזכיר לו את ימי מלכותו, ושלמה יצא משם שבע מבכי. למחרת אירח אותו עני בארוחת ירק, ובמקום להזכיר לו את העבר ניחם אותו: הקב"ה נשבע לדוד אביך שהמלכות לא תיפסק מזרעו, והוא עוד יחזיר אותך. שלמה יצא משם שבע ושמח. וכשחזר למלכותו כתב: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו".
לא תמיד האדם שמולנו צריך עוד דבר חומרי. לפעמים הוא צריך מישהו שיזכיר לו שהמצב הנוכחי אינו כל הסיפור, ושגם מתוך שעה קשה אפשר לצמוח לישועה.
מעובד מתוך "מפתח הצדקה", חוברת "המפתח" של פתחי לב, תשרי תשפ"ז. כתיבה: ישראל רוזנפלד.
