אני לא פועל ישועות

השעה תשע בערב בביתר עילית. חדר קטן וצנוע, על השולחן שני מכשירי טלפון שלא מפסיקים לרטוט. יענקי ברנשטיין מוזג כוס מים קרים, ואנחנו מתחילים בשאלה שמסקרנת המון אנשים: איפה נקודת ההתחלה של כל החסד הזה?

הגעתי לפת לחם

"הרבה לפני שהקמתי את מה שיש היום, כבר הייתי עסוק בלעזור לאנשים", יענקי פותח. "אבל הייתה תקופה שבה הבנתי את הדברים אחרת. הגעתי אני אישית לפת לחם".

לפני כשתים עשרה שנה נולדה בתו עם בעיות רפואיות מורכבות, והבית הפך למסדרון של בתי חולים. חנות הצעצועים וכלי הכתיבה שפרנסה את המשפחה הלכה ונחלשה, והחובות תפחו ליותר ממיליון שקל. "הייתי מגיע ליום חמישי ושואל את עצמי: איך אני מקבל את השבת? לא פניתי לאף בן אדם. הבושה הרגה אותי".

שלח לחמך על פני המים

באותה תקופה חבר שמשמח ילדים חולים בא לחנות לבקש משחק אחד לילד שהגיע מחו"ל לטיפולים. "אמרתי לו: לא משחק אחד. קח שקית ותמלא אותה. מה הוא יעשה עם משחק אחד אחרי שלושה ימים?" בפעם הבאה כבר מילא יענקי בעצמו שתי שקיות גדולות, אחרי ששאל בן כמה הילד ומה הוא אוהב.

ואז הגיע ההמשך. הבת הייתה צריכה ניתוח בבוסטון, בעלות של כמיליון שקל. אותו חבר, שהייתה לו פלטפורמה עם כחמישים אלף מנויים, כתב כמה מילים על יענקי והעלה את הסיפור. "תקשיב למספרים: 700 אלף שקל נתרמו דרך החבר. שלושה ימים ושלושה לילות ישבו מתנדבים במשמרות עד שהגענו ליעד". משם המבט שלו השתנה. הוא כבר לא הסתכל על מצוקה מבחוץ. הוא ידע איך היא מרגישה מבפנים.

לא מקריבים ילד אחד על חשבון האחרים

"יש לי כלל שאני מאוד מקפיד עליו: לא מקריבים ילד אחד על חשבון הילדים האחרים. כשילד חולה, כל הבית נשאב לזה, ושאר הילדים הופכים לשקופים. ראיתי את זה על הבשר שלי". לכן הדבר הראשון שהוא אומר למשפחה הוא: אתם לא לבד. "אנחנו באים לתת את הגב והמשענת, לא רק כסף".

די מחסורו: לתת מה שצריך באמת

"בחגים הייתה לי הזדמנות לחלק משטחים של מזון. יש משפחה שצריכה יותר תפוחי אדמה, ויש משפחה שהצורך שלה דווקא בבשר. המטרה היא לא שכולם יקבלו אותו דבר. המטרה היא שכל משפחה תקבל את מה שהיא באמת צריכה".

"אנחנו לא זורקים לאדם מאתיים שקל. אנחנו משקמים. אם זו אלמנה, היא לא צריכה שמישהו יגיד לה 'קחי אקמול'. היא צריכה שמישהו יקשיב לה. אם יש ילד שאנחנו משלמים לו את החיידר, אחת לשבועיים אנחנו רוצים לדעת מה שלומו. אנחנו לא מוותרים על אף אחד".

מהשטיבלאך לסטטוס

איך נולדה פתחי לב? "ממש במקרה. באלול לפני כשלוש שנים חבר קרוב שפך את הלב: ילד חולה, חובות, קושי לעבוד. לא היה לי מערך גיוס ולא עמותה. פשוט עמדתי בשטיבלאך ביום חמישי בערב ואספתי לו כסף. לא אשכח את הדמעות בעיניים שלו".

שבוע אחרי שמחת תורה, כשפרצה המלחמה, במקום לרוץ לשטיבלאך הוא פתח את הסטטוס. 700 צופים היו לו אז. "העליתי הודעה פשוטה: בשלוש השעות הקרובות אני יוצא להתרים עבור משפחה נזקקת. וההודעות התחילו לזרום: אני אתן 50, אני אעביר 100. תוך שלושה שבועות כבר לא הייתי צריך לצאת מהבית. זה לא נולד מתוכנית עסקית. זה נולד מצורך אמיתי של משפחה אחת".

תיתן בלי חשבון, תקבל בלי חשבון

מה גורם לאדם להאמין שצדקה מביאה ישועה? "אני בן אדם רגיל. אבל לגבאי צדקה יש כוח לעמוד מול יהודי ולהגיד לו: תפתח את הלב, ושערי ישועה ייפתחו עבורך. אני אומר את זה אחרי שנים שראיתי דברים בעיניים".

הוא מספר על שני אנשים שפנו באותה תקופה בענייני שידוכים. רווק מבוסס שעשה הוראת קבע של 600 שקל בחודש, וגרוש עם שני ילדים במצב כלכלי קשה, שבכל תחילת שבוע העביר 400 שקל למשפחה ולפני חגים פתאום 5,000. "לשניהם אמרתי את אותו דבר. אבל הקב"ה לא צריך את הכסף שלך. הוא רוצה את ההשתדלות שלך, נתינה שתרגיש אותה. עברה כמעט שנה. הרווק עדיין מחכה, והשני כבר נשוי, ועד היום ממשיך לשלוח סכומים גדולים יותר ממה שהיה מסוגל לתת אז".

מלנסות לא מפסידים

היו גם שצחקו. חבר ירושלמי צחק על כל העניין. "אמרתי לו: אם ניסית ולא הצלחת, אני מבין אותך. אבל אף פעם לא ניסית". החבר היה לפני עסקה גדולה, והתחייב: אם עד יום ראשון יש חתימה, 1,800 שקל. יענקי ביקש רק 20 שקל על החשבון, כחודו של מחט. ביום ראשון בצהריים הגיעה ההודעה: "קודם כל אני מתנצל שצחקתי עליך. זה פשוט עובד". מאז, לפני כל עסקה הוא מעביר 400 שקל ואחריה חמישה אחוזים מהרווח.

ובחנוני נא בזאת

"ליהודי אסור לבחון את הקב"ה. אבל בצדקה הקב"ה בעצמו אומר לנו: ובחנוני נא בזאת. ואם הקב"ה אומר לי לבחון אותו בעניין הזה, למה שאני לא אאמין?" והוא מסיים במשפט שמלווה אותו כבר שנים: "כשיהודי עושה משהו שהוא לא חייב, הקדוש ברוך הוא עושה לו מה שהוא לא חייב".

מעובד מתוך הראיון "מפתח הלב", חוברת "המפתח" של פתחי לב, תשרי תשפ"ז. כתיבה: ישראל רוזנפלד.