הוא עמד שם, בלב ניו יורק, הלב פועם מהר מדי, והידיים רועדות.
הכל התחיל בנסיעה תמימה. העובד שלו, אחד שעובד איתו ביקש לנהוג ברכב.
"יש לך רישיון, נכון?" שאל אותו.
"ברור", ענה העובד בלי למצמץ.

הוא האמין לו.

אבל אז, הכל התהפך.

שלוש ניידות משטרה צרחו בבת אחת לעברם, עצרו אותם בפתאומיות באמצע הכביש.
בלי יותר מדי דיבורים שלפו את העובד מהרכב, כפתו אותו באזיקים, וצרחו עליו באנגלית רועשת.
הוא ניסה להבין מה קורה. אבל השוטרים אנטישמים, בלי טיפת סבלנות כבר קראו לגרר.

"הוא נהג בלי רישיון", פלט אחד מהם, "ואתה, נתת לו לנהוג. זה עילה למעצר גם בשבילך".

המילים נפלו עליו כמו רעם ביום בהיר.
הוא ניסה להסביר שהוא לא ידע, שהוא סמך עליו, שהוא בטוח שיש לו רישיון אבל אף אחד לא הקשיב.

השוטר הבכיר אפילו קרא לו הצידה והתחיל לתחקר אותו כאילו היה עבריין.
הוא הבין שהוא מסתבך ובגדול.

ואז, ממש בלב הסערה, ברגע הכי מלחיץ הוא נזכר ב"פתחי לב"
ובלי להסס, לקח את הטלפון ושלח הודעה
"אני תורם עכשיו 500 ש"ח אם יסתדר משהו"

והוא התפלל. בלב שבור, אבל באמונה שלמה.

ואז, הנס התחיל.

השוטרים התחילו להתבלבל.
דיברו ביניהם בלחישה.
אחד מהם קרא לו שוב.
"אנחנו מוותרים הפעם", אמר לו. "תיקח את הרכב ותוריד את הנהג בבית. תוודא שהוא לא נוהג שוב".

לא רק שלא עצרו אותו, לא רק שלא לקחו את הרכב, לא רק שלא קנסו אותו
הם פשוט שחררו הכל. כאילו לא קרה כלום.

והוא? הוא עמד שם נדהם.
הנהג שוחרר. האזיקים ירדו.
הרכב נשאר אצלו.
והשוטרים, אותם שוטרים נוקשים ביקשו ממנו לקחת את העובד הביתה.

"זה לא ייאמן", הוא סיפר אחר כך. "אין לזה הסבר. רק בזכות התרומה לפתחי לב. אני בטוח בזה. התחייבתי וקיבלתי ישועה מול העיניים".